דבר הלכה לפרשת ויקרא  אדם כי יקריב מכם פי' רש"י מה אדם הראשון לא הקריב מן הגזל כו' יש להבין מה הורה לנו בזה ובריש פ"ג דסוכה לולב הגזול והיבש פסול כי' אמר ר"י משום רשב"י דכתיב והבאתם גזול וגו' בשלמא לפני יאוש דכתיב מכם כו' אלא לאחר יאוש אמאי משום דהוה לי' מצוה הבאה בעבירה והקשו תוס' אהא דמייתי קרא מכם הא מאיש כי יקדיש את ביתו נפקא: ונ"ל לתרץ בהקדם פרפרת נאה בהא דאיתא בקדושין דף נ"ב א"ר קידשה בגזל אינה מקודשת אפילו בגזל דידה כו' עד סוף הסוגיא איכא למידק בה טובא, א') אמאי דקא' והוא לא אמר והא אר"י כו' הקשו תוס' תימה דלמא לא א' ר"י אלא בגזל דאחרים אבל בגזל דידה פליג, ומה שתירצו דבלא שדיך גרע גזל דידה מגזל דעלמא הוא דחוק דהרי אכתי לא אסיק השתא מסקנא דמלתא דרב איירי דוקא בלא שדיך ולפי דבריהם הי' לי' להגמ' לקבוע הך מיתבי והמסקנא דרב איירי בשדיך קודם ואח"ז לקבוע דברי ר"ז ימה דקאמר ר"י, ומדקבע להך דר"ז ודאר"י תחלה מכלל דשפיר קאי מה דמתמה ר"י אפילו למאי דהוי ס"ד דרב אמר סתם אפילו בשדיך, והדק"ל דלמא בהא פליג ר"י אדרב דר"י סובר בגזל דידה מקודשת בשדיך טפי מגזל דעלמא. ב') הקשו תוס' מה קמ"ל ר"י דא"י להקדיש פשיטא. ג') הא דמשני הכי קא"ל מי אמר רב כויתי מה זה תימה אי אמר כוותיה ד') קושית המקנה אמאי באמת לא קבע מיתבי תיכף אדברי רב כ"א בתר הך כי סליק ר"ז ומה דאר"י: והנ"ל לפרש סוגית הגמ' באופן שיתיישב כל זה והוא עפ"י מה שכתב הרמ"א בא"ע סימן כ"ח סעיף ה' אשה שחטפה מעות מאיש אחד ולא רצתה להחזיר וא"ל הרי את מקודשת לי בהם ושתקה והחזיקה בהן לא הוי קדושין דשתיקה לאחר מתן מעות לאו כלום הוא, וכתב הב"ש לכאורה נראה דאפי' אמרה הן תו לא מהני כיון שאין בידו א"י לקדשה בי כשם שא"י להקדיש דבר שאין בידו כן אינו יכול לקדש בו. וכן משמע בתשובת שארית יוסף מיהו מדכתב בהג"ה ושתקה שמע מינה דס"ל אם אמרה הן מקודשת דנעשה פקדון וקדושין כאחת. ולפ"ז מ"ש ר"י שניהן א"י להקדיש הייני כל א' לבדו אבל ברצון שניהם נעשה הקדש מבואר דהפ"י סובר דאפילו רצו שניהם לא מהני להקדישי מש"ה א"י לקדשה בו דלא חצי להקנותו לדידה והאחרונים העלו דאפי' רצו שניהם לא מהני להקנותו לאחרים וכן מבואר במלחמות, אלא אפ"ה מצי למחול להגזלן כדמוכח ממה דמסיק בקידשה בגזל דידה דמקודשת בשדיך או באמרה הן משום דמתנה יהבה ליה והיינו טעמא דרמ"ה בחטפה מעות דבאמרה הן מקודשת ועי' בקי"א בהפלאה הרבה לתמוה על ש"י דסובר דא"מ בא' הן דא"י להקנותו לה יעי' באבני מלואים מ"ש בזה באורך. ומעתה לפי שיטה זו דר"י קאמר שניהם אינו יכול להקדישו היינו אפילו שניהם מרוצים להקדישו לא מהני טובא אשמועינן דלא נימא דנעשה פקדון והקדש בבת אחת ומתורץ קושי' התוס' ולפ"ז יבואר סוגית הגמ' על נכון והוא דר"ז דאמר לשמעתא דרב סתם ע"כ הוי ס"ל דרב איירי אפילו בשדיך וא' הן אע"ג דודאי מדקבלתי' אחילתי' ע"כ היה סובר דטעמיה דרב דלא מהני מתנה אפילו לגזלן משום דהו"ל דבר שאין בידו ואפילו רצון שניהם לא מהני לזה (וכמו שהבין המקנה בדעת הש"י) וע"ז א' ר"י ומי אמר רב הכי דזה לא מהני יעל זה תתמה הגמ' והוא לא א' והא אר"י גזל כו' שניהם א"י להקדיש והיינו אפילו שניהן יחד דאל"כ פשיטא וא"כ מה מתרה ארב ותו לא קשיא מה שהקשו תוס' הא גזל דידה עדיף מגזל דאחרים דז"א דלא עדיף גזל דידה בשדיך רק מגזל דאחרים שלא נתרצו שניהם אבל למאי דפריך דלר"י אפילו נתרצו שניהם לא מהני א"כ הוה ס"ד לגם שדיך לא מהני דלא מהני רצון שניהם אפילו למחלו לגזלן וע"ז משני הכי קא"ל מי א' רב כוותי כלו' מי אמר רב כוותי דשניהם א"י להקדיש ולהקנות לאחרים הלא רב